איפוס מונו

על פרזיטים במעיים והתמודדות מולם בתהליך מונו אבטיח דרך שלושת השומרים : אבטיח , קנמון ציילון ואבקת ציפורן

שמור וזכור בדיבור אחד מאמר קבלי לגוף חי, נפש נוכחת, ושבת של אור

לאכול בשבת בין עונג לדיוק ובין שייכות לנוכחות יש משהו באכילה של שבת שמציף אותנו. מתעוררת לה תנועה פנימית מצד הנשמה העונג, הזיכרון, הרוך, הביחד. ובדיוק שם, בין פרוסת החלה לבין ההקפה השלישית סביב הסלטים, עולה גם השאלה: האם אני עדיין יכולה להיות נוכחת או שאיבדתי את עצמי בתוך השפעים? שבת היא זמן מיוחד. לא רק מבחינת ההלכה או המסורת, אלא מבחינת התדר הפנימי. היא מרחיבה לב, פותחת זיכרון, מחזירה אותנו אל השורש המזין. כמו ילדות, כמו בית, שייכות. ואיתו בא גם הרצון לשחרר להתענג להניח לרג

התמסרות היא לא ויתור, היא לא חולשה, והיא בטח לא כניעה. התמסרות היא היכולת להיות בתהליך, לא רק מבחוץ - אלא מבפנים. להישען על הרצון הפנימי, לתת לו להוביל, גם כשלא תמיד רואים את הדרך עד הסוף. המילה “התמסרות” נובעת משורש מ.ס.ר, כמו “למסור את הלב”, לתת אמון מלא בדרך שאת יוצרת. זה אומר להיות נוכחת, עם כל הנשמה, אבל לא ממקום של מאבק או מאמץ יתר אלא ממקום של חיבור עמוק למהות שלך, כי ברגע שהרצון שלך הוביל אותך, הוא גם מחייב אותך לתחזק אותו, להזין אותו, לשמור עליו חי, אחרת, הרצון דוע