איפוס שערי אלול

לאכול בשבת בין עונג לדיוק ובין שייכות לנוכחות יש משהו באכילה של שבת שמציף אותנו. מתעוררת לה תנועה פנימית מצד הנשמה העונג, הזיכרון, הרוך, הביחד. ובדיוק שם, בין פרוסת החלה לבין ההקפה השלישית סביב הסלטים, עולה גם השאלה: האם אני עדיין יכולה להיות נוכחת או שאיבדתי את עצמי בתוך השפעים? שבת היא זמן מיוחד. לא רק מבחינת ההלכה או המסורת, אלא מבחינת התדר הפנימי. היא מרחיבה לב, פותחת זיכרון, מחזירה אותנו אל השורש המזין. כמו ילדות, כמו בית, שייכות. ואיתו בא גם הרצון לשחרר להתענג להניח לרג

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה’ אֱלֹקִים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ - לֹא רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמוֹעַ אֵת דְּבַר ה’” (עמוס ח’, י״א) יש סוג אחד של רעב שאפשר לזהות בקלות: רעב שמגיע מהבטן. רעב שמופיע אחרי צום, פעילות מאומצת, שינה לא מספקת או ירידת סוכר. אבל יש רעב אחר עמוק, שקט, פנימי. רעב שלא קשור לשעות, ולא למה שאכלת קודם. רעב שאף ארוחה לא באמת משביעה. רעב של נשמה. זה הרעב עליו מדבר הנביא עמוס. לא רעב ללחם. לא צמא למים. אלא רעב לשמוע. רעב לדב