מאירות עולם

יש רגעים שבהם אנחנו יושבות לאכול, אבל בעצם אנחנו לא באמת שם. כאילו תלית את השלט ״בקרוב אשוב״, ואין אותך. הגוף לועס, היד נשלחת, אבל הלב רחוק. אנחנו אוכלות מתוך מחשבה, מתוך הרגל, מתוך דחף או שעמום, והפה, שהיה אמור להיות שער לאור, הופך למקום של בלבול. אכילה רגישה היא לא עוד שיטה לתזונה נכונה. היא הזמנה לשוב ולהרגיש את החיים עצמם. רגישות איננה חולשה , היא הדרך לדיוק. זו היכולת להקשיב למה שהגוף אומר, להרגיש מתי הוא רעב באמת, ומתי הוא בכלל מבקש אהבה. כשאנחנו מתחילות להקשיב לגוף, א

שמור וזכור בדיבור אחד מאמר קבלי לגוף חי, נפש נוכחת, ושבת של אור

לאכול בשבת בין עונג לדיוק ובין שייכות לנוכחות יש משהו באכילה של שבת שמציף אותנו. מתעוררת לה תנועה פנימית מצד הנשמה העונג, הזיכרון, הרוך, הביחד. ובדיוק שם, בין פרוסת החלה לבין ההקפה השלישית סביב הסלטים, עולה גם השאלה: האם אני עדיין יכולה להיות נוכחת או שאיבדתי את עצמי בתוך השפעים? שבת היא זמן מיוחד. לא רק מבחינת ההלכה או המסורת, אלא מבחינת התדר הפנימי. היא מרחיבה לב, פותחת זיכרון, מחזירה אותנו אל השורש המזין. כמו ילדות, כמו בית, שייכות. ואיתו בא גם הרצון לשחרר להתענג להניח לרג

מה עומד הנשנוש והאכילה העודפת

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה’ אֱלֹקִים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ - לֹא רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמוֹעַ אֵת דְּבַר ה’” (עמוס ח’, י״א) יש סוג אחד של רעב שאפשר לזהות בקלות: רעב שמגיע מהבטן. רעב שמופיע אחרי צום, פעילות מאומצת, שינה לא מספקת או ירידת סוכר. אבל יש רעב אחר עמוק, שקט, פנימי. רעב שלא קשור לשעות, ולא למה שאכלת קודם. רעב שאף ארוחה לא באמת משביעה. רעב של נשמה. זה הרעב עליו מדבר הנביא עמוס. לא רעב ללחם. לא צמא למים. אלא רעב לשמוע. רעב לדב

בשורש של יציאת מצרים, ובכלל, של כל יציאה מצמצום לגאולה, של כל התעוררות מתוך שיעבוד תודעתי עומד המשפט: “ביד חזקה ובזרוע נטויה”. הוא מופיע לראשונה בספר שמות (פרק ו’) כשמשה מקבל את השליחות לגאול את ישראל, בזמן שהעם שקוע עמוק בסבל. המשפט הזה נושא איתו כח עמוק הרבה מעבר לעוצמה שהוא מפגין, המשפט הזה נושא רכות ונחמה ובא להזכיר יש יד חזקה שמובילה אותך. יש זרוע שיכולה להטות את הכיוון. וכשאני קוראת את הפסוק הזה, אני מרגישה שזה לא רק תיאור של מה שה’ עושה, אלא גם קריאה למה שאני יכולה לע

התמסרות היא לא ויתור, היא לא חולשה, והיא בטח לא כניעה. התמסרות היא היכולת להיות בתהליך, לא רק מבחוץ - אלא מבפנים. להישען על הרצון הפנימי, לתת לו להוביל, גם כשלא תמיד רואים את הדרך עד הסוף. המילה “התמסרות” נובעת משורש מ.ס.ר, כמו “למסור את הלב”, לתת אמון מלא בדרך שאת יוצרת. זה אומר להיות נוכחת, עם כל הנשמה, אבל לא ממקום של מאבק או מאמץ יתר אלא ממקום של חיבור עמוק למהות שלך, כי ברגע שהרצון שלך הוביל אותך, הוא גם מחייב אותך לתחזק אותו, להזין אותו, לשמור עליו חי, אחרת, הרצון דוע