מאירות עולם

גדל - יה לגדל את האלוקות שבתוכי איזה צום מרגש זה צום גדליה אנחנו יוצאות מיומיים של ראש השנה שולחנות חג, סימנים, מתיקות, שפע, תפילות וסעודות וכמעט בלי מרווח נכנסות לצום גדליה. מהשולחן המלא אל השולחן הריק לכאורה. מה קורה בראש השנה? ראש השנה מלמד אותנו לקבל אלינו חיים חדשים, אחרי אלול שעזר לנו לפנות מקום ולשוב אל המקור , מגיע ראש השנה שאומר - תתמקדו עכשיו בראש, תבינו איך אתן הולכות להנהיג את השנה, תרגישו את האורות החדשים, תפתחו את הלב ותתאחדו, יש קול שופר שהולך לבקע עולמות. בתוך

מצורף לכן מאמר שיכין את הלב, את הרוח ואת הגוף לקראת הצום המבורך המגיע לפתחנו. צום ט באב הוא שער עצום למציאות של אהבה קראו את ההנחיה בקודש , ומשם עברו להנחיות הגוף. במאמר עצמו מחכות לכם הנחיות גם לכניסה לצום וגם ליציאה מהצום

צום ט׳ באב הוא לא רק יום שבו אנחנו זוכרות את החורבן שקרה לפני אלפי שנה, ט׳ באב הוא יום שבו אנחנו מסכימות להיכנס אל תוך החורבן, להיות איתו, להרגיש אותו, לחבור אל המהות שלו חורבן הוא לא רק בית מקדש שנפל חורבן הוא מצב שבו משהו שהיה אמור לחבר - הפך למראה של פירוד. בית המקדש שנחרב סימל את המצע של עם ישראל לחיבור, להתקהלות יחד לשם שמים, מצב לאהוב ולהקדיש, הוא אפשר לעם ישראל להיות יחד באותו מקום עם אותה כוונת תפילה תשעה באב הוא לא רק סיפור היסטורי. הוא שיקוף קולקטיבי למצב הלבבות של

קודם כל, החמלה היא המרכיב הראשון בפורמולה. הגוף שלך עובר תהליך הורמונלי אינטנסיבי שדורש ממנו המון אנרגיה ומשאבים. במקום להילחם בחשק, הוא יוצר איתך קשר ואפשר ללמוד מזה המון . מאחורי החשק של המתוק והמלוח יש חוסר כלשהו : הצורך במלוח איתות של הגוף לעייפות של האדרנל (בלוטה שמפרידה אדרנלין ןקורטיזול - הורמוני הסטרס - אז לשים לב לסטרס כרוני שקיים אצל רובנו בעקבות קצת חיים גבוה ללא מנוחה או הפוגות קצרות במהלך היום ) או חוסר במינרלים איכותיים. *אז במקום חטיפים מעובדים, תני לגוף מינרלי

יש רגעים שבהם אנחנו יושבות לאכול, אבל בעצם אנחנו לא באמת שם. כאילו תלית את השלט ״בקרוב אשוב״, ואין אותך. הגוף לועס, היד נשלחת, אבל הלב רחוק. אנחנו אוכלות מתוך מחשבה, מתוך הרגל, מתוך דחף או שעמום, והפה, שהיה אמור להיות שער לאור, הופך למקום של בלבול. אכילה רגישה היא לא עוד שיטה לתזונה נכונה. היא הזמנה לשוב ולהרגיש את החיים עצמם. רגישות איננה חולשה , היא הדרך לדיוק. זו היכולת להקשיב למה שהגוף אומר, להרגיש מתי הוא רעב באמת, ומתי הוא בכלל מבקש אהבה. כשאנחנו מתחילות להקשיב לגוף, א

לאכול בשבת בין עונג לדיוק ובין שייכות לנוכחות יש משהו באכילה של שבת שמציף אותנו. מתעוררת לה תנועה פנימית מצד הנשמה העונג, הזיכרון, הרוך, הביחד. ובדיוק שם, בין פרוסת החלה לבין ההקפה השלישית סביב הסלטים, עולה גם השאלה: האם אני עדיין יכולה להיות נוכחת או שאיבדתי את עצמי בתוך השפעים? שבת היא זמן מיוחד. לא רק מבחינת ההלכה או המסורת, אלא מבחינת התדר הפנימי. היא מרחיבה לב, פותחת זיכרון, מחזירה אותנו אל השורש המזין. כמו ילדות, כמו בית, שייכות. ואיתו בא גם הרצון לשחרר להתענג להניח לרג

מה עומד הנשנוש והאכילה העודפת

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה’ אֱלֹקִים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ - לֹא רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמוֹעַ אֵת דְּבַר ה’” (עמוס ח’, י״א) יש סוג אחד של רעב שאפשר לזהות בקלות: רעב שמגיע מהבטן. רעב שמופיע אחרי צום, פעילות מאומצת, שינה לא מספקת או ירידת סוכר. אבל יש רעב אחר עמוק, שקט, פנימי. רעב שלא קשור לשעות, ולא למה שאכלת קודם. רעב שאף ארוחה לא באמת משביעה. רעב של נשמה. זה הרעב עליו מדבר הנביא עמוס. לא רעב ללחם. לא צמא למים. אלא רעב לשמוע. רעב לדב

בשורש של יציאת מצרים, ובכלל, של כל יציאה מצמצום לגאולה, של כל התעוררות מתוך שיעבוד תודעתי עומד המשפט: “ביד חזקה ובזרוע נטויה”. הוא מופיע לראשונה בספר שמות (פרק ו’) כשמשה מקבל את השליחות לגאול את ישראל, בזמן שהעם שקוע עמוק בסבל. המשפט הזה נושא איתו כח עמוק הרבה מעבר לעוצמה שהוא מפגין, המשפט הזה נושא רכות ונחמה ובא להזכיר יש יד חזקה שמובילה אותך. יש זרוע שיכולה להטות את הכיוון. וכשאני קוראת את הפסוק הזה, אני מרגישה שזה לא רק תיאור של מה שה’ עושה, אלא גם קריאה למה שאני יכולה לע

התמסרות היא לא ויתור, היא לא חולשה, והיא בטח לא כניעה. התמסרות היא היכולת להיות בתהליך, לא רק מבחוץ - אלא מבפנים. להישען על הרצון הפנימי, לתת לו להוביל, גם כשלא תמיד רואים את הדרך עד הסוף. המילה “התמסרות” נובעת משורש מ.ס.ר, כמו “למסור את הלב”, לתת אמון מלא בדרך שאת יוצרת. זה אומר להיות נוכחת, עם כל הנשמה, אבל לא ממקום של מאבק או מאמץ יתר אלא ממקום של חיבור עמוק למהות שלך, כי ברגע שהרצון שלך הוביל אותך, הוא גם מחייב אותך לתחזק אותו, להזין אותו, לשמור עליו חי, אחרת, הרצון דוע