פתח האוהל - שער הפה האור שבין הגוף לנשמה מאמר לשבת קהילת מאירות עולם פרשת וַיֵּרָא פותחת שער של אור. “וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.” הפסוק הזה מגלה את סוד האכילה במלואו. כל תהליך מסע האכילה שלנו מוצפן בפסוקים האלו. מהרגע שמתעורר רעב, או מהרגע שחשקה נפשנו במאכל (בלי קשר לרעב)

יש רגעים שבהם אנחנו יושבות לאכול, אבל בעצם אנחנו לא באמת שם. כאילו תלית את השלט ״בקרוב אשוב״, ואין אותך. הגוף לועס, היד נשלחת, אבל הלב רחוק. אנחנו אוכלות מתוך מחשבה, מתוך הרגל, מתוך דחף או שעמום, והפה, שהיה אמור להיות שער לאור, הופך למקום של בלבול. אכילה רגישה היא לא עוד שיטה לתזונה נכונה. היא הזמנה לשוב ולהרגיש את החיים עצמם. רגישות איננה חולשה , היא הדרך לדיוק. זו היכולת להקשיב למה שהגוף אומר, להרגיש מתי הוא רעב באמת, ומתי הוא בכלל מבקש אהבה. כשאנחנו מתחילות להקשיב לגוף, א

על פרזיטים במעיים והתמודדות מולם בתהליך מונו אבטיח דרך שלושת השומרים : אבטיח , קנמון ציילון ואבקת ציפורן