‎יציאה מצום גדליה

גדל - יה לגדל את האלוקות שבתוכי

איזה צום מרגש זה צום גדליה

אנחנו יוצאות מיומיים של ראש השנה שולחנות חג, סימנים, מתיקות, שפע, תפילות וסעודות

וכמעט בלי מרווח נכנסות לצום גדליה.

מהשולחן המלא אל השולחן הריק לכאורה.

מה קורה בראש השנה?

ראש השנה מלמד אותנו לקבל אלינו חיים חדשים,

אחרי אלול שעזר לנו לפנות מקום ולשוב אל המקור ,

מגיע ראש השנה שאומר - תתמקדו עכשיו בראש, תבינו איך אתן הולכות להנהיג את השנה,

תרגישו את האורות החדשים,

תפתחו את הלב ותתאחדו,

יש קול שופר שהולך לבקע עולמות.

בתוך ראש השנה אנחנו יושבות סביב שולחן מלא, מברכות על שנה טובה ומתוקה, אוכלות סימנים, מברכות על הפרי החדש. יש שפע, חגיגיות, קבלה.

אנחנו ממש מבקשות:

כתבנו בספר החיים.

תן לנו חיים, תן לנו שנה, תן לנו שפע.

ואז , מבלי לשים לב מגיע צום גדליה,

ואני השנה ממש לא שמתי לב ושכחתי מהצום

ופתחתי את הבוקר בשתיית כוס מים וסולה בשעה 5:45 , כשהצום נכנס ב 5:10 ובכל זאת החלטתי לצום

יום אחד אחרי כל השפע הזה ואומרים לנו - עכשיו צמצמו.

בעיניי יש כאן לימוד עצום:

ביקשת חיים?

עכשיו בואי נברר מה את עושה איתם.

כלי אמיתי לשפע אינו כלי שיודע רק לקבל, הוא גם כלי שצריך להכיר את המידה:

יודע מתי להכניס,

יודע מתי לעצור,

יודע ליהנות מן השפע בלי להיות מנוהל על ידו.

ראש השנה אומר: קבלי.

צום גדליה אומר: התקדשי בתוך מה שקיבלת.

וזה אפילו עמוק יותר כשמסתכלים על האכילה

בראש השנה האוכל עצמו הופך לשפה.

אנחנו לא סתם אוכלות תפוח אנחנו מניחות בו כוונה.

לא סתם אוכלות רימון,

אנחנו הופכות אותו לסימן.

המזון מקבל משמעות מעבר לשובע.

ואז, מיד אחרי החג, מגיע יום שבו העבודה נעשית דווקא דרך היעדר המזון.

כאילו לוח השנה אומר לנו:

למדת לקדש את מה שאת מכניסה לפה?

עכשיו תלמדי לקדש גם את הרגע שבו אינך מכניסה.

גדל- יה.

לגדל את האלוקות שבתוכי.

כשאנחנו צמות, מצמצמות, זה יוצר תנועה של הגבלה מבחוץ,

אבל פנימה אלינו זה מפנה מקום ויוצר מרחב

כשאנחנו צמות- אנחנו גדלות ,

ואיזה גאוני זה שדווקא אחרי השפעים של ראש השנה, הסעודות והסימנים ,

מגיע לו צום

זה גאוני גם ברמה הרוחנית וגם ברמה הגשמית של הגוף (כולנו צריכים הפוגה)

ומה גדל בתוכי כשאני צמה?

המרווח.

המרווח שבין אני רוצה לבין אני עושה:

עולה רעב ואני יכולה להיפגש איתו לפני שאני מגיבה.

עולה חשק - ואני מגלה שאני גדולה ממנו.

עולה הרגל - ונפתח בתוכי מקום לבחירה.

זה שובר לנו את האוטומט של השנה שעברה עם כל ההרגלים שהיינו מורגלות אליהם באכילה,

ועכשיו אנחנו מתחילות

מחדש ובעבור זה צריך תנועה קיצונית שתשבור לנו את האוטומטים, שתאפס אותנו ותוליך אותנו לנקודת השקטה, שדווקא מתוך העצירה הזו נוכל לדלות תנועה חדשה , הרגל חדש, מחשבה חדשה, החלטה חדשה , הבנה שלא חייב למלא כל הזמן.

בתחילת עשרת ימי תשובה, מגיע צום גדליה ומוריד את כל הרעיונות הגדולים האלה אל הגוף:

לתרגל בחירות חדשות דרך האורות החדשים של השנה החדשה הבאה עלי נו לטובה :

״תחל שנה ובירכותיה״

ויש כאן עוד שיעור:

לא כל שפע צריך להיאכל

זה אחד התיקונים הגדולים של היחסים שלנו עם אוכל:

שפע אינו אומר שאני צריכה לקחת הכל:

שולחן מלא אינו הוראה להתמלא,

אלא לחשב מה אני משלחת לתוכי שיהיה בעבור השליחות שלי -

שולחן ~ שליחות.

הצום לא נועד לדיטוקס אחרי ארוחות החג

צום גדליה הוא יום אבל ותשובה על רצח גדליה בן אחיקם והשלכותיו. ודווקא מתוך המשמעות הזאת אפשר לקחת אל הגוף עבודה אמיתית של מידה, תשומת לב ובחירה.

צאת הצום: שבות אל האכילה

שער הפה נפתח מחדש ,

ואנחנו יודעות שהפה הוא מוליך מציאות - דרכו אני פותחת את השער אל המציאות החיצונית שתיכנס אליי ועליי לבחור שתהיה מלאת

חיים - ולכן עליי לפתוח בחכמה:

״פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה״

האם אני מסתערת על המזון בצאת הצום?

האם אני הולכת לאכול מתוך פיצוי על כל היום הזה שלא אכלתי?

האם אני ניגשת למזון מתוך חווית חוסר?

מה השיח הפנימי שלי בתוך הצום, ולקראת סיומו?

פניי להתקדש

פניי להזין את האור. ולאו דווקא להשביע את החלל הפנוי שהתפנה לו בקיבה

זו אכילה מקודשת.

להסכים שיהיה בי מקום שאינו מלא:

מקום לתפילה, מקום לנשימה,

מקום לרצון שעוד לא התממש,

מקום לאלוקות לגדול בתוכי.

בראש השנה ביקשנו שימלאו אותנו בחיים,

בצום גדליה אנחנו לומדות לא למלא את עצמנו עד הקצה מפני שכדי לקבל שנה חדשה צריך גם להשאיר בתוכנו מקום עבורה -

להשאיר רבע לאור

ועכשיו הנחיות תזונתיות:

1. פותחות במים

עם צאת הכוכבים פותחות בכוס מים עם סולה

לא לוגמות אותה בבת אחת ולא בכמות גדולה.

שותות לאט, בלגימות, ונותנות למים לחלחל בעדינות .

תמיד :

לפני מזון רוויה

לפני מילוי מים

זה גם רגע לעצור ולברר:

מה הגוף מבקש עכשיו :

האם הוא צמא,

האם הוא רעב,

אנחנו רוצות לשנות בתחושה שעכשיו מותר לאכול, ועדיין לא לגשת ?

נהנות מתחושת ההחזקה הטובה שבה אנחנו בוחרות .

2. שוהות מתוך הקשבה

לא חייבות לעבור מיד מהמים לארוחה.

אפשר לתת כמה דקות של שקט

מי שרוצה יכולה להמשיך למיץ ירוק עדין, או לחליטה חמימה של נענע, לואיזה, מליסה, היביסקוס וכדומה.

בוחרות דבר אחד.

אין צורך להעמיס גם דברים בריאים,

אנחנו רוצות לשמור על מבחר מצומצם כדי לאפשר לגוף להכניס מידע אחד שבו הוא יוכל להתמקד.

פשטות היא חלק מהיציאה

הגאונות היא בפשטות.

3. ברגע שמגיע רעב -

עוברות לפירות עסיסיים

אפשר לעבור לפירות בשלים, עסיסיים ופשוטים: אבטיח, מלון, ענבים בתנאי שהם אורגניים , אגס בשל בהתאם ולמה שיש.

אפשר לבחור פרי אחד או ארוחת פירות פשוטה.

אחרי שעות ללא אכילה,

אין צורך לתת לגוף מיד ארוחה גדולה, שומנית ומורכבת.

הפרי מעניק נוזלים, פחמימות זמינות, מינרלים ומזון שלם,

ובעיקר מים חיים מובנים - שזה בדיוק מה שהגוף שלכן צריך.

אחרי צום - הפירות לא יכבידו על הגוף וימשיכו את המנוחה העיכולית

4. עכשיו חוזרות אל שער הפה

כאן נמצאת אחת ההנחיות החשובות ביותר:

לא להאביס!!

יושבות לאכול במלכות שמיים:

לא עומדות ליד השיש

לא מנשנשות בזמן ההכנה

לא אוכלות מול מסך

לוקחות ביס ולועסות אותו היטב, בהקשבה

העיכול מתחיל כבר בפה:

הלעיסה מפרקת את המזון והרוק משתתף בתחילת העיכול.

אבל יש כאן גם רובד נוסף:

הפה הוא השער שבו הרצון הופך למעשה,

ולכן דווקא אחרי יום שבו שער הפה היה סגור, אנחנו פותחות אותו בנוכחות:

מברכות,מריחות,טועמות,לועסות

מתחברות ומייצרות קשר דרך החיבור ביני לבין פעולתהאכילה

מניחות את היד בין ביס לביס.

לא בולעות את החיים - אלא נפגשות איתם מחדש.

5. לא אוכלות מתוך חוסר

אחרי צום יכולה לעלות מחשבה חזקה:

“לא אכלתי כל היום, עכשיו אני צריכה להשלים.”

אין מה להשלים,

הצום אינו חוב שהארוחה צריכה להחזיר.

וכאן נכנס גדל- יה:

לגדל בתוכי את המקום שמסוגל לקבל בלי להסתער.

את המקום שמבדיל בין צורך לבין דחף.

את המקום שיודע שיש שפע,

ולכן אין צורך לקחת את כולו עכשיו.

אני לא אוכלת כדי לסתום חוסר,

אני אוכלת מתוך בחירה כדי להזין חיים.

6. משאירות רבע לאור

לא מגיעות למלאות עד אפס מקום,

עוצרות כשנעים לנו בגוף,

כשהרעב קיבל מענה ועדיין נשאר מרחב.

משאירות רבע לאור,

רבע לנשימה, רבע לתנועה.

רבע לעיכול, רבע למשהו בתוכי שאינו צריך להתמלא בחומר.

ורק אם יש דרישה לעוד

אחרי הפירות עוצרות ונותנות זמן.

אם הגוף שבע ונינוח, אין חובה לאכול ארוחה נוספת רק מפני שהגיע הערב.

אם עולה רעב ברור, אפשר להמשיך למשהו פשוט וחמים:

מרק ירקות עדין, בטטה או דלעת אפויה/מאודה, ירקות מאודים, או סלט ירקות עסיסי ופשוט.

עדיף כמו שאמרנו שהערב לא יהפוך לארוחה עמוסה מאוד בשומן, מטוגנים, מתוקים, כמויות גדולות של אגוזים וטחינה או הרבה מנות בזו אחר זו. הצום יוצא בערב, והגוף כבר נע לכיוון מנוחה ושינה.

וזו עבודת הצום שממשיכה אל הצלחת

צום גדל- יה - לגדל את האלוקות שבתוכי.

כל היום גדל בתוכנו המקום שיכול לעצור,

עכשיו אנחנו מגדלות את המקום שיכול לקבל במידה.

לאכול כשמותר - ועדיין לבחור.

לפגוש שפע - ולהישאר קשובה.

להכניס מזון - ולהשאיר מרחב.

כי אכילה מקודשת אינה רק השאלה מה אכלתי.

היא גם:

איך אכלתי.

כמה אכלתי.

מאיזה מקום אכלתי.

ומה אני מבקשת לגדל בתוכי באמצעות החיים שאני מכניסה פנימה.

מה התכלית

הערב שער הפה נפתח מחדש,

לתוך השנה החדשה

זכרו-

זה לא רק מה את אוכלת

אלא מי את כשאת אוכלת

עלו והאירו

שנה טובה ומבורכת