מאירות - ניסן

בתוך כל אחת - יש מרים. ובתוך כל חצייה - יש שיר שמחכה להתגלות “אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה… וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַ-ה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. בדיוק כשנראה שהכול נגמר, כשמצרים מאחור, והים לפניך - את לא רק חוצה. את שרה ויוצאת במחול הפסוק הפותח את שירת הים בפרשת בשלח - אותה קוראים בשבת שאחרי יציאת מצרים - מגלה לנו סוד: לא די בלעבור

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה’ אֱלֹקִים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ - לֹא רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמוֹעַ אֵת דְּבַר ה’” (עמוס ח’, י״א) יש סוג אחד של רעב שאפשר לזהות בקלות: רעב שמגיע מהבטן. רעב שמופיע אחרי צום, פעילות מאומצת, שינה לא מספקת או ירידת סוכר. אבל יש רעב אחר עמוק, שקט, פנימי. רעב שלא קשור לשעות, ולא למה שאכלת קודם. רעב שאף ארוחה לא באמת משביעה. רעב של נשמה. זה הרעב עליו מדבר הנביא עמוס. לא רעב ללחם. לא צמא למים. אלא רעב לשמוע. רעב לדב

”צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ״ משלי י”ג, כ”ה) לא נאמר “לשובע גופו” – אלא לשובע נפשו. בפסוק הזה טמונה מהפכה שלמה בתודעה שלנו על אכילה....

״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.״ אנחנו עומדות רגע לפני ערב חג. ובמוצאי שבת – נכנסות ממש...

בשורש של יציאת מצרים, ובכלל, של כל יציאה מצמצום לגאולה, של כל התעוררות מתוך שיעבוד תודעתי עומד המשפט: “ביד חזקה ובזרוע נטויה”. הוא מופיע לראשונה בספר שמות (פרק ו’) כשמשה מקבל את השליחות לגאול את ישראל, בזמן שהעם שקוע עמוק בסבל. המשפט הזה נושא איתו כח עמוק הרבה מעבר לעוצמה שהוא מפגין, המשפט הזה נושא רכות ונחמה ובא להזכיר יש יד חזקה שמובילה אותך. יש זרוע שיכולה להטות את הכיוון. וכשאני קוראת את הפסוק הזה, אני מרגישה שזה לא רק תיאור של מה שה’ עושה, אלא גם קריאה למה שאני יכולה לע

התמסרות היא לא ויתור, היא לא חולשה, והיא בטח לא כניעה. התמסרות היא היכולת להיות בתהליך, לא רק מבחוץ - אלא מבפנים. להישען על הרצון הפנימי, לתת לו להוביל, גם כשלא תמיד רואים את הדרך עד הסוף. המילה “התמסרות” נובעת משורש מ.ס.ר, כמו “למסור את הלב”, לתת אמון מלא בדרך שאת יוצרת. זה אומר להיות נוכחת, עם כל הנשמה, אבל לא ממקום של מאבק או מאמץ יתר אלא ממקום של חיבור עמוק למהות שלך, כי ברגע שהרצון שלך הוביל אותך, הוא גם מחייב אותך לתחזק אותו, להזין אותו, לשמור עליו חי, אחרת, הרצון דוע