שִׁירַת הַיָּם - שמחות כי רוקדות

בתוך כל אחת - יש מרים.

ובתוך כל חצייה - יש שיר שמחכה להתגלות

“אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה…

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַ-ה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

בדיוק כשנראה שהכול נגמר, כשמצרים מאחור,

והים לפניך - את לא רק חוצה.

את שרה ויוצאת במחול

הפסוק הפותח את שירת הים בפרשת בשלח - אותה קוראים בשבת שאחרי יציאת מצרים - מגלה לנו סוד:

לא די בלעבור.

צריך לדעת לשיר את המעבר.

כי החירות האמיתית לא נמדדת רק ביציאה

אלא ביכולת לשיר אותה מבפנים,

ולהמשיך לתוך המעבר הבא

מרים הכוח המרים

מרים היא לא רק אחות משה.

היא לא רק נביאה.

היא תנועה.

השם “מרים” טומן בחובו את השורש ר.ו.ם

כי היא הכוח שמרים אותך ממצולות החיים.

וכשכל העם עומד,

מתבונן על הים שנקרע

מרים יוצאת עם התוף .

אבל לא רק,

היא יוצאת לרקוד את ריקוד החלומות ,

מחולות החופש

היא מבינה שיש שלב בתהליך שצריך להודות,

להלל ולרקוד את האור של היציאה לעולם חדש

תוף – לתופף את החלום

תוף בבחינת להכות,

להניע תנועה במציאות,

להדהד

ליצור מקצב, מהלך פנימי קבוע.

התוף נושא איתו את שפת האדמה

והוא הרבה מעבר לכלי הקשה –

הוא לב פועם,

שורש, רגש,

שפה קדומה

הקצב של התוף משפיע על מערכת העצבים,

מאזן גלי מוח, מעורר תנועה פנימית –

כמו דופק הלב

הוא החותם של הרוח בתוך החומר –

קול שבא מהפנים, דרך הידיים, ויוצא לעולם.

התוף של מרים סימל שמחה נבואית, ריפוי נשי,

ואומץ לשיר גם בתוך המדבר

לתופף את החלום שלך

זה להתחבר לפעימות הלב של אדמת חייך,

ולהניע אותן לתוך המציאות במקצב חי, לבבי, סדור

עצירה- תנועה- עצירה- תנועה

הים – הפחד הגדול.

הבחירה – לחצות.

לפני כל שינוי – יש ים.

ים של תירוצים,

ים של פחדים,

ים של “אבל מה אם”.

רובנו עומדות מולו – ונסוגות.

אבל מרים פותחת לנו מרחב חדש -

היא יוצאת , היא חוצה עוד ים אחרי חציית הים,

היא מביאה את המחול המתופף.

ככה זה גם כשאנחנו מתחילות תהליך של תזונה, של ניקוי, של שינוי תודעתי – זה מרגיש כמו ים.

ומה אם לא אצליח?

ומה אם יכאיב לי?

ומה אם אני לא באמת אשתנה?

מה אם לא באמת ישתנה ?

אבל דווקא בנקןדה הזו

מרים מלמדת אותנו להעז,

לקום ולתופף מקצב חדש,

לצאת במחול,

ולהאמין שאנחנו יכולות להפוך את הדרך לריקוד

ריקוד = קצב חיים פנימי חדש המתעורר ממעמקי החיים,

כמו מעיין הנובע מבטן האדמה,

ריקוד הןא כמו בנשמה לנשמה,

נושא איתו פרץ חיות שמנער את כל האבק המצטבר

מחול = תנועה שיוצרת שמחה, גם כשאין סיבה נראית לעין.

מרים לא חיכתה שהכול יתייצב

כדי לשמוח ולרקוד

היא רקדה כי היא האמינה.

היא רקדה כי היא ראתה קדימה,

היא רקדה כדי למלא כוחות לקראת ההליכה המונוטונית במדבר,

כדי לצאת מהמתכונת, מחוק ההליכה ולעלות למעלה, לקפץ, ללא חוקיות, לאפשר ליופש לזרום בדם.

היא הראתה לנו בדיוק את:

לא רוקדות כי שמחות

שמחות כי רוקדות (אהווווווו)

וכשאת בוחרת שוב ושוב באור –

גם אם זה רק סלט קטן ביום או שתייה של קנמון במקום קפה – את מרקידה את הגוף שלך עם תדר חדש.

את הופכת את ההרגל החדש לריקוד – לא לעונש, או למיצר

הגיע הזמן שלך לשאול אותך שאלות מוציאות למחול:

1.איזו אש כבתה בי , ואני מוכנה להדליק אותה מחדש

2.האם בתוכי עוד פועמת התנועה, גם אם חרישית?

3.מה חוסם אותי מלהרקיד את עצמי בעולם – בלי פחד?

(האם זה בושה? שיפוט? פחד מאור גדול מדי?)

4. איזה ריקוד חדש רוצה להיוולד מתוכי – לא כמו שהכרתי?

שירת הים – לא נאמרה בזמן היציאה. אלא רגע אחרי.

לפעמים, דווקא אחרי שכבר התקדמת,

פתאום את עוצרת – מבינה מה עברת –

ופורצת בשירה ובמחול.

זה יקרה לך גם כאן, בתהליך הזה.

יהיה לך יום אחד,, שתעמדי מול עצמך – ותרגישי:

חציתי. השתנתי. משהו בי לא יחזור אחורה,

אני רוצה למחול לעצמי ולצאת במחול

ושם – בתוך השקט, יעלה שיר

שיר של תודעה חדשה.

של גוף שמרגיש נקי.

של נפש שנושמת.

של “יש בי מרים”.

של “אני מתופפת את החלומות שלי”.

שיר שישיר לך את הזכרון שאת כאן למחול על כל מה שהיה , ועל כל מה שיהיה ולחבק אותך כאן ועכשיו

בתוך כל אחת – יש מרים.

ובתוך כל חצייה – יש שיר שמחכה להתגלות

“אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה… וַתִּקַּח מִרְיָם… אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ”