הכוונות אור לצום ט׳ באב

צום ט׳ באב הוא לא רק יום שבו אנחנו זוכרות את החורבן שקרה לפני אלפי שנה,

ט׳ באב הוא יום שבו אנחנו מסכימות

להיכנס אל תוך החורבן, להיות איתו, להרגיש אותו, לחבור אל המהות שלו

חורבן הוא לא רק בית מקדש שנפל

חורבן הוא מצב

שבו משהו שהיה אמור לחבר - הפך למראה של פירוד.

בית המקדש שנחרב סימל את המצע של עם ישראל לחיבור, להתקהלות יחד לשם שמים, מצב לאהוב ולהקדיש, הוא אפשר לעם ישראל להיות יחד באותו מקום עם אותה כוונת תפילה

תשעה באב הוא לא רק סיפור היסטורי.

הוא שיקוף קולקטיבי למצב הלבבות של עם ישראל - האם הם מפורדים או מאוחדים .

כי חורבן לא קורה ביום אחד ,

ולפני שהוא קורה בחוץ,

הוא קרה קודם כל פנימה, בתוכנו.

הוא הוא מתחיל כשמשהו נשבר

בין אדם לחברו. - החיבור, החברות - הופכת לפירוד, לחורבן.

ועמוק יותר?

זה מתחיל ממש ממש בתוכנו

ביני לבין עצמי,

ביני לבין גופי

ביני לבין החיבור למקור החיים.

והיום הזה בא ואומר:

תעצרי

לא כדי להעניש אותך.

אלאכדי שתוכלי לראות.

הצום הוא עצירה של ההזנה.

בעומק,

אנחנו לא רק מפסיקות להזין

את הגוף

אנחנו מתבקשות לשאול:

במה אני מזינה את החורבן?

איזה מחשבות מחריבות ומפרידות אני ממשיכה להזין בתוכי?

איזה פחד?

איזה כעס?

איזו הפרדה?

איזה סיפור על עצמי

שכבר מזמן הגיע הזמן

להפסיק לספר לתוכי?

כל דבר שאנחנו מזינות גדל.

גם בגוף.

גם בנפש.

גם במערכות יחסים.

ומשם לעולם כולו - עד ליבה של ירושלם - לב העולם.

בצום ט׳ באב,

ליום אחד משמעותי ועצום מבחינה תדרית - אנחנו מפסיקות להזין על מנת להיפתח לשמיעה פנימית של הלב

כי כל עוד אנחנו ממשיכות להכניס,

אנחנו לא תמיד מצליחות לראות

מה כבר נמצא בתוכנו.

הצום יוצר צמצום,

והצמצום יוצר חלל פנוי

ובתוך החלל

אפשר להתחיל להבחין.

מה באמת שלי?

מה הכנסתי לתוכי רק כי העולם אמר לי מבלי לברר?

איזה רעב הוא רעב של הגוף?

ואיזה רעב הוא געגוע?

איזה כאב מבקש מזון?

ואיזה כאב מבקש

שסוף סוף אקשיב לו?

וזה החיבור העמוק בין הצום לבין החורבן:

כשאנחנו מפסיקות למלא,

אנחנו מתחילות לראות ולשמוע את המצב האמיתי

לא כל כאב צריך מיד להירפא.

לא כל שבר צריך מיד להפוך

לשיעור

לפעמים צריך פשוט

להכיר בכך שמשהו נשבר ולשבת עם זה

להגיד : כן, זה ממש כואב

זה כאב, זה אבד,

זה לא היה אמור לקרות כך.

שהו נחרב🤍

וההכרה הזו

היא לא חולשה.

היא התחלה של מסע ההתפתחות שלנו.

אי אפשר לבנות מחדש

משהו שאנחנו עדיין

מעמידות פנים שלא נהרס.

ברמה הקולקטיבית,

תשעה באב הוא זיכרון

של חורבן הבית.

אבל אולי הבית הוא גם סמל.

בית הוא מקום שבו אפשר להיות.

נקודת שייכות.

מקום שבו האור יכול להתלבש בכלים.

וכשהבית נחרב האור עדיין קיים.

אבל אין לו כלי, וזה אולי אחד הדברים

הכי עמוקים שאנחנו יכולות

לקחת לתוך החיים:

האור לא נעלם.

זה הכלי שנשבר.

ולכן העבודה שלנו היא לא לחפש עוד אור, אלא העבודה היא לבנות כלי חדש.

לבנות גוף שיכול להחזיק חיים.

לבנות נפש שיכולה להחזיק רגש.

לבנות מערכות יחסים שיכולות להחזיק חיבור טהור ומזין.

להביע אהבה אמיתית לילדים שלי

לבנות חברה שיכולה להחזיק מחלוקת

בלי להפוך אותה לשנאה.

לבנות בתוכנו

בית שהאור יכול לשכון בו.

הצום הוא אימון בהסכמה לא להיות מלאה.

לא להיות מלאה באוכל.

לא להיות מלאה בהסחות דעת.

לא להיות מלאה בעומס ותגובתיות יתר מתוך קשב לא נקי .

לא להיות מלאה בכל מה שהעולם מבקש שנכניס לתוכנו.

לרגע אחד,

אנחנו מפסיקות לצרוך ומתחילות להקשיב.

ומה קורה כשאנחנו מפסיקות לצרוך?

אנחנו מגלות כמה דברים צורכים אותנו.

כמה רעש, כמה פחד, כמה השוואה.

כמה כעס, כמה צורך להוכיח, כמה פיזור ומיותרים יש בתוכנו,

כמה אנחנו מנסות למלא את עצמנו

בדברים שלא באמת מזינים אותנו.

וזה החורבן האישי שלנו:

לא תמיד מה שנכנס- מזין אותנו.

ולא תמיד מה שאנחנו חושבות

שאנחנו צריכות באמת מחיה אותנו.

לכן ט׳ באב

הוא לא יום שבו אנחנו אמורות להיות מושלמות כדי לחבר מחדש

זה יום של מפגש עם האמת.

יום שבו מותר להרגיש את מה שנמצא.

ואולי אפילו לשאול:

איפה אני מחריבה את עצמי בקטן?

איפה אני ממשיכה להכניס לתוך הגוף שלי דברים שאני יודעת שלא בונים אותי?

איפה אני ממשיכה להכניס לתודעה שלי מחשבות שמקטינות אותי?

איפה אני ממשיכה להישאר במקומות

שבהם האור שלי לא יכול להתלבש?

איפה אני ממשיכה לבנות את אותו בית באותם חומרים ואז מתפלאת

שהוא שוב קורס?

ט׳ באב שואל אותנו:

מה בתוכי מבקש שינוי?

לא כל החורבן הוא באשמתך.

חשוב לומר את זה.

יש חורבנות שנכפו עלינו.

יש דברים שנשברו, שלא אנחנו שברנו.

יש כאבים שלא בחרנו.

אבל מהרגע שאנחנו רואות

את השבר - מתחילה הבחירה שלנו.

לא תמיד אם הוא קרה.

אבל מה נבנה

אחריו.

וזה הסוד העמוק של תשעה באב:

החורבן הוא לא סוף הסיפור.

הוא נקודת מעבר, הוא התשתית לאהבה

ואי אפשר לדלג מעל האבל ישר אל הגאולה.

צריך לעבור דרך המקום שבו אנחנו מסכימות לומר:

נחרב כאן משהו.

ואז, לאט לאט,

לשאול:

מה עכשיו?

מה אני בוחרת להזין?

איזה בית אני בונה?

איזה גוף?

איזו תודעה?

איזה עולם?

העולם הקולקטיבי נבנה מתוך מיליוני בתים פנימיים.

וכל פעם שאני מפסיקה להזין

את מה שמחריב אותי נוצר בעולם

עוד מקום אחד פנוי שבו החורבן לא ממשיך.

וכל פעם שאדם בוחר לא להגיב

מתוך שנאה נוצר עוד כלי לשלום.

וכל פעם שאנחנו מפסיקות להפריד

בין גוף לנפש, בין אדם לאדמה,

בין בריאות לרוח

משהו בתוכנו מתחיל להתחבר.

הצום הזה הוא לא רק הימנעות מאוכל,

הוא המצע שלי לאהוב בצורה חדשה

אנחנו נכנסות אל הצום כדי ליצור חלל פנוי

רק בתוך חלל אפשר לראות מה באמת מבקש להיבנות.

ולכן לפני הצום, אנחנו לא צריכות

להעמיס אנחנו לא צריכות

לאכול כאילו זו ההזדמנות האחרונה.

אנחנו לא צריכות להיכנס לתודעת מחסור.

אנחנו רוצות להתחיל להיפרד

מהצורך למלא.

ולהסכים לשבת עם החורבן

ומתוך המקום הזה,

אפשר להתחיל לבנות מחדש.

לא את הבית שהיה, אלא בית חדש.

בית שיש בו יותר אהבה.

יותר הקשבה, חיבור, יותר חיים.

ט׳ באב הוא יום שבו אנחנו זוכרות את החורבן. אבל בעומק,הוא גם יום שבו אנחנו מפסיקות להזין אותו.

בתוכנו.

בינינו.

ובעולם.

לא להרעיב את הגוף.

אלא להפסיק להאכיל את מה שמחריב את החיים.

מצורף מאמר עם הנחיות לשערי הכניסה והיציאה מהצום מעבר למאמר