שבת - שמור וזכור בדיבור אחד
“שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד”
(פיוט לכה דודי).
חז”ל מספרים שכאשר ניתנו עשרת הדיברות,
נשמעו המילים “שמור” ו”זכור” בעת ובעונה אחת.
שני הפכים גבול וזיכרון, שמירה וחיבור, גוף ונשמה
נאמרים בדיבור אחד,
על ידי הקב”ה. משהו שאנחנו,
כבני אדם, לא מסוגלים לעשות בפה שלנו אבל נדרשות ונדרשים ללמוד לעשות בתוכנו.
כהשבת היא לא רק מנוחה.
היא לא הפסקה.
היא לא רק תבשילים ובגדים לבנים ונרות דולקים.
השבת היא הזמנה.
הזמנה להיזכר מי אני,
ולהסכים לשמור על זה.
אבל למה הסדר הוא דווקא ככה?
למה “שמור” לפני “זכור”?
למה קודם הגבול, ורק אחר כך האור?
(ההזכרות מדליקה לנו את האור)
התשובה היא שכדי להיזכר באמת מי אני,
אני קודם צריכה לשמור מרחב פנוי ,
שבו הזיכרון הזה יוכל להתגלות.
הגוף שלי, הפעולה שלי, הבחירה שלי
היא זו שיוצרת את המיכל שהנשמה יכולה לשכון בו.
כשאני שומרת-
אני לא מבטלת את עצמי, אני בונה את עצמי מבפנים.
אני יוצרת לעצמי גבולות לא כדי להיענש,
אלא כדי לא לגלוש החוצה ולהישפך.
אני לא שומרת על תודעת איפוס כי אסור לאכול חלה ,
אלא כי אני זוכרת:
אם אני אוכלת מתוך דחף, אני שוכחת את עצמי.
אבל אם אני שומרת על הכלים פנויים ,
האור יוכל להיכנס.
זו הסיבה שהפסוק לא אומר “זכור ושמור” אלא להפך:
קודם אני בונה לי מסגרת רכה,
שומרת על גבולות נכונים,
ורק אז אני יכולה באמת להיזכר למה אני פה.
השמירה היא לא צמצום ,
היא הסכמה להיפגש עם אור בגבול מסוים.
וכשהשמירה נעשית מתוך רצון פנימי ולא פחד
היא לא חוסמת אותי.
היא מחזיקה אותי.
היא מזכירה לי שיש בתוכי משהו גדול שאני לא רוצה שיאבד.
בזמן שאנחנו יושבות מול שולחן שבת
יש את הרגע הזה:
הריח של החלה,
הדיבורים, הזיכרונות, הקולות מהעולם הישן.
ואז עולה בתוכי השאלה:
“מה, אני לא אוכלת חלה?”
“מה, אני לא אוכלת את העוגה של סבתא?”
“מה, אני צריכה להרגיש בצד?”
ופה נכנסת העבודה האמיתית.
פה אני בוחרת:
אני לא בצד !אני במרכז.
אני לא נלחמת , אני בוחרת.
אני לא מתנזרת , אני מאירה.
אם אני מרגישה שחתיכת חלה תנחם אותי אני יאכל אותה, אבל בקודש - לפי הכלים שאני בונה עכשיו,
אני אשמר , כדי להמשיך את הזכרון של האני החדשה.
ומה אם אני יודעת שהחלה תכביד עליי ?
אני שומרת, אבל ממקום של בחירה , ממקום שבו אני לא שוכחת , או יותר נכון נזכרת - בעולם הישן שלי, ובוחרת איך לקיים אותו בתוכי גם אם לא אטעם מהחלה.
אם אני מתגעגעת לעוגה
אולי אכין לי קינוח מהעולם החדש שלי.
כי אני זוכרת:
זה לא אם אכלתי או לא אכלתי
זה איך אכלתי.
זה מאיזו תודעה פעלתי.
“בדיבור אחד”
זה לא רק ניסים של הר סיני.
זה מה שאת יוצרת כשאת פועלת מתוך חיבור
בין גוף ונשמה.
כשאת לא חיה בקצוות ,
אלא בתנועה בין שמירה להיכרות.
כשהגוף שלך הופך להיות המקדש שבו הנשמה שלך שוכנת, לא הכלוב שבו היא כלואה.
והשבת
כל שבת היא תזכורת מתוקה לזה:
שאני לא צריכה לפרוץ או לוותר,
לא להילחם ולא להצטדק.
אני רק צריכה לזכור ולשמור.
בדיבור אחד.
בלב אחד.
בגוף חי אחד.
שבת אורות
תגובות